מבול של חכמה

תיקון המבול

המבול. סיפור העונש האולטימטיבי בה”א הידיעה. בני האדם חטאו, ביזו את צלם האלוהים שלהם ואלוהים הביא מבול שמחק את כל היצורים מעל פני האדמה. שארית הפליטה היתה רק נח ומשפחתו ששהו בתיבה, מסמלים את יכולתו של האדם להתעלות מעל המציאות ולהפליג אל העתיד.

בדור האחרון, איום המבול הישן מתחיל שוב לרחף ברקע כאופציה פוטנציאלית. הפשרת הקרחונים, החור באוזון וההתחממות הגלובלית עוררו מחדש את דמיונו של האדם ודחפו אותו לצייר בשלל סרטים וספרים את קץ העולם. אלא שהפעם העונש הוא לא נחת ידו של האלהי-ם, אלא פרי מעשיו של האדם.

אל מול התרחיש ההרסני של המבול מעשה ידי האדם, עלינו להציב חזון מתוקן של מבול חיובי ובונה. דימוי זה נשאב מספר הסוד המונומנטלי, ספר הזוהר.

מים עליונים ומים תחתונים

חזון הזוהר מתחיל מסיפור המבול המקראי, ומתבסס על הפסוק “בשנת שש מאות שנה לחיי נח… נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו.”

הפסוק מתאר את המבול כהצפה מלמטה (“מעינות תהום רבה”) וגשם מלמעלה (“ארובות השמים”) בו זמנית. הזוהר מבחין בשני סוגי המים המתוארים בו, וקושר אותם עם חזון משיחי עתידי: “ובשית מאה שנין לשתיתנאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה, כבר נש דמתתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא.” [תרגום: ובשש מאות שנה לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, ויתכונן העולם להיכנס לאלף השביעי, כאדם שמתכונן ביום שישי בין השמשות להיכנס לשבת].

ספירת השנים על פי הלוח העברי מקבילה לימות השבוע, אלף שנה לכל יום, ואנחנו מונים כעת את האלף השישי לבריאת העולם. הזוהר – אשר גם לפי הדעות המאחרות נכתב לכל היותר במאה ה-13 – חוזה שבשנת ה-600 לאלף השישי, דהייינו 1840 למניין הלועזי, ייבקע שפע כפול של חכמה: מעיינות חכמה מלמטה ושערי חכמה מלמעלה. השפע הזה הוא הכנה לקראת האלף השביעי, בדומה לאדם שטובל במקווה ביום שישי כדי להיטהר לקראת השבת.

‘המים העליונים’ משמשים מוטיב חוזר בזוהר של תורה שמיימית הבאה מלמעלה, בעוד ‘המים התחתונים’ מסמלים את השפע האנושי הנובע מלמטה ביצירה, עשייה ומחשבה. בהקשר הנוכחי, של חכמה הנובעת מלמטה, המים התחתונים הם סמל לחכמה האנושית הבאה לידי ביטוי במדע.

החזון שהזוהר פורש הוא לא פחות ממהפכני. לעתיד לבוא יהיה מבול של חכמה שיציף את העולם, עד כדי התלכדות שתי החכמות, השמיימית והארצית.

מלאה הארץ דעה

חזונו של הזוהר מהדהד בצורה מובהקת את חזונו שלֹ ישעיהו הנביא: “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי, כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”. לעתיד לבוא, צופה ישעיהו, תתפשט דעת ה’ בכל הארץ ותציף אותה עד כדי כך, שאנשים כבר לא יעשו עוול ולא יחטאו בשל ההכרה הזו. לשון הפסוק מתארת מעין מבול של דעת אלוהים העתידה לשטוף את כל העולם “כמים”.

ישנו דמיון רב בין לשון הנביא לבין לשון המקרא בסיפור המבול:

“וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום… ותשחת הארץ לפני האלוהים, ותמלא הארץ חמס. וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלוהים לנח: קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ”.

בשני המקורות מופיעות המילים “רוע” ו”שחיתות” (‘רעת האדם’…’ותשחת הארץ’…’השחית כל בשר’… לעומת ‘לא ירעו ולא ישחיתו’). בנוסף, הביטוי ‘כי מלאה הארץ’ מופיע בכל התנ”ך רק בשני המקורות האלו (‘כי מלאה הארץ דעה’ לעומת ‘כי מלאה הארץ חמס’). נראה שמה שמספר לנו המקרא ברמזים דקים, מתאר ספר הזוהר במפורש: עוד יבוא מבול של חכמה ושל דעת. 

ואולי הוא כבר בא.

על מפגש המים העליונים והמים התחתונים