קו פרשת המים
מים עליונים ומים תחתונים
בתוך סיפור המבול מזהה ספר הזוהר שני סוגי מים, וניתן לזהות אותם עם התורה וחכמת המדע.
כדי להבין את דברי הזוהר, יש להתבונן במקור הרעיון שישנם ‘מים עליונים’ ו’מים תחתונים’. המקור הזה הוא סיפור בריאת העולם.
היום הראשון של הבריאה מכונה בתורה “יום אחד” ולא ‘יום ראשון’, לעומת שאר הימים המכונים ‘יום שני’, יום שלישי’ וכן הלאה. היום הראשון היה יום אחדותי, ונראה שהאחדות הזו הופרה בשאר ימי הבריאה. ניתן לזהות את הסיבה להבדל הזה בחלוקת המים שהתרחשה ביום השני. במקרא מסופר כי ביום השני נברא הרקיע שהבדיל “בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע”. הרקיע יצר מצב של פירוד ושניות. המציאות המפוצלת הזו גרמה להשתוקקות של המים לחזור ולהתאחד. בעצם, חזון הזוהר מדבר על איחודם מחדש של המים העליונים והתחתונים, ואיחויים המחודש של האחים.
יום אחד
אם נאזין בתשומת לב לפסוקים, נוכל לקרוא את המילים “יום אחד” גם כאיחול לעתיד וכתקווה שעוד יבוא יום שבו תשוב לשרור אחדות והרמוניה בבריאה, וכפי שאומר הנביא זכריה: “והיה יום אחד הוא ייוודע לה’ לא יום ולא לילה”.
אם כן יוצא, שחזון איחוד התורה והמדע הוא לא רק מפגש של שני זרים. זהו חיבור מחודש בין חלקים שונים של אותה תורה-חכמה קדמונית, שהתקיימה לפני הבדלת המים ביום השני לבריאה. התורה והמדע הם בעצם פנים שונים של אותה חכמה עליונה מקורית. יש כאן הסתכלות חדשנית, לפיה כל אמת באשר היא נכללת בתוך התורה העליונה והמקיפה, והיא נפרדת רק למראית עין.
הד לגישה זו אנו מוצאים גם בדברי חז”ל האומרים ש”נובלות חכמה של מעלה – תורה”. התורה שבידינו היא כמו פרי ש’נשר’ מהחכמה הגדולה והכוללת, ומייצג רק חלק ממנה. מדרש מפורסם אחר מתאר כיצד התורה קדמה לעולם ושימשה כתוכנית עבודה לבריאתו. אלוהים הסתכל בה וברא את העולם.
מכאן, שכל חוק טבע נוסף שאנו מגלים מהווה במובן מסוים נדבך נוסף בתורה. חז”ל אף תיקנו ברכה על ראיית אדם חכם – בכל חכמה, וידועים גם דברי הרמב”ם “שמע האמת ממי שאמרה”. לפי כל זה ניתן לדרוש את דברי חז”ל ש”אין אמת אלא תורה” לא כאמירה שאין אמת חוץ מהתורה, אלא שכל אמת באשר היא מהווה חלק בלתי נפרד ממנה.
מחלוקת לשם שמיים
אלא שלמרות אותה אחדות קדמונית, נראה שיש חשיבות להבדלת המים. זה היה שלב הכרחי בבריאת העולם, וניתן אף לומר כי הואיל והתורה היא תכנית הבריאה, ההבדלה עצמה היתה חלק מהתורה…
אכן, חז”ל מזהים את היום השני בבריאה, שבו נפרדו המים, עם היום בו נוצרה המחלוקת. ואם מדברים על מחלוקות, הנה מקור נוסף: חז”ל אומרים שכל מחלוקת שאינה לשם שמיים – אין סופה להתקיים, ואילו מחלוקת שהיא לשם שמיים – סופה להתקיים. הדוגמא לסוג הראשון היא מחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרן. הסמל לסוג השני הוא מחלוקות הלל ושמאי.
באותו אופן נוכל להסתכל על החלוקה, או המחלוקת של התורה והמדע. אם כל אחד מהצדדים יתריס ויזלזל בשני, תוך שהוא מתעלם מהחכמה האלוהית שבו – המחלוקת ביניהם לא תתקיים. המדע ירד לשאול כקרח ועדתו, והתורה תעלה לשמיים ותתנתק מהמציאות. המחלוקת הרצויה היא מחלוקת שבה שני הצדדים שומעים אחד את השני ונוצרת הפריה הדדית ביניהם. המודל הוא מחלוקת הלל ושמאי גדולי התנאים, אשר תפיסותיהם וגישתם מהוות שני חלקים בלתי נפרדים מהתורה.
לאור כל זאת, ניתן להבין שהמשימה שלנו היא לחבר ולאחד חזרה בין חלקי התורה האבודים, לחשוף שוב את התורה העליונה הקדמונית והשלמה, ולהציף את העולם במבול של דעת אלוהים.